טיול משפחתי לים המלח

הילדה כבר מתחילה לעצום עיניים אחרי הרדמה שנמשכה יותר משעה כשפתאום אני רואה על התקרה עכביש ענק מביט בנו.בין הזמנים נגמר לו, את רובו העברתי בלהיות עם הילדים בבית. בלי הרבה ריגושים או דרמות, בלי הרבה טיולים כמו שבטח חלק מכם שם לב (כבר חודשיים שלא העליתי תמונה חדשה). כדי שאני ארגיש איזשהו מיצוי של החופש הזה ניסיתי לארגן טיול עם שני חברים מימי התיכון, דבר כמעט בלתי אפשרי בהתחשב בעובדה שאחד מהם מתחתן עוד שלושה שבועות. בתמרון בלתי אפשרי בין לוחות זמנים כל כך שונים הצלחנו איך שהוא למצוא חלון הזדמנויות קטן משעות הערב המאוחרות של חמישי עד שישי בבוקר. אני מבסוט לי מהמחשבה שהנה הטיול שכל כך חיכיתי לו עומד לקרות, מתחיל לתכנן איפה נישן ומה נאכל, איפה נטייל, וכמובן מה אצלם. בערב של רביעי (מזכיר לכם שהטיול מתוכנן לחמישי) החבר שעוד רגע מתחתן מודיע על ביטול. איך שראיתי את ההודעה ירדה ממני כל הרוח שבקושי הייתה לי, בכל זאת, כמה רוח יכולה להישאר אחרי שבועיים אינטנסיביים של עשרים וארבע שבע עם שני ילדים. אשתי המקסימה ברגע של חסד (שהיום היא בטח מצטערת עליו), ראתה כמה הטיול חשוב לי והציעה שנצא אנחנו כמשפחה לטיול בים המלח. אני לא אאריך, אבל אומר שגם במתכונת הזו הטיול בקושי יצא לדרך ואיכשהו בשניה האחרונה הדברים הסתדרו.

אז יצאנו לדרך, נסיעה של כמעט ארבע שעות עד למצדה עם הילדים, נשמע מפחיד אבל בתכלס זה לא היה נורא חוץ מהעובדה שאני בתור הנהג לא הפסקתי להסתכל על הנוף, וברוך ה' למרות הכל הגענו בבטחה לחניון התחתון של מצדה ופה העסק מתחיל להיות מעניין. איך שירדנו מהאוטו הבנו למה אנשים נורמליים לא מטיילים בים המלח בסוף הקיץ. חום כזה לא הרגשתי הרבה זמן, מרוב חום גפן הקטנה שלי נהייתה אדומה כמו עגבנייה תוך חמש דקות. באותו פרק זמן הספקתי אני לבד לגמור ליטר וחצי מים, דבר שיכול להיות בסדר אם לא מתחשבים בעובדה שאין לנו שום גישה למים זורמים בחמישה קילומטר הקרובים.

עם החום הצלחנו להסתדר בידיעה שהוא ייעלם לאט לאט אל תוך הלילה, הבעיה העיקרית שלנו הייתה הרוח המטורפת שהעיפה לנו כל דבר שלא עשוי ממתכת בערך. איכשהו הצלחנו להתמקם ולהתחיל להכין אוכל במדורה (שבגלל הרוח נדלקה תוך שניות). הילדים ממש התלהבו מהקונספט של האש וניסו בהתחלה להתקרב קצת יותר מידי, רק מזל שלאבא שלהם נשארו טיפה גנים מרוקאים ואחרי איזו צרחה אחת או שתיים שהבהילו אותם, הם לא התקרבו לאש שוב.

בזמן שהאוכל התבשל במדורה והכוכבים כבר עלו בשמיים, החלטתי שאני מנסה לקחת את מעין חיים לטיול כוכבים קצר בחווארים של מצדה. בהתחלה הוא ממש התלהב מהרעיון של ללכת לטייל בחושך, אבל תוך דקה הוא כבר התחיל לרעוד מפחד, אני לא מגזים, הגוף שלו ממש רעד. הבעיה בטיול הזה היא שזה שהוא בין נקיקים, ככה שלוקח זמן למצוא את הדרך חזרה ולך תסביר את זה לילד קטן עייף ומפוחד. בקיצור, אחרי הליכה קצרה ומפחידה של חמש דקות מצאנו את הדרך חזרה ואיכשהו אני יצאתי עם חוויה מעייפת, ובשבילו הזיכרון של טיול כוכבים עם אבא דווקא חיובי.

למרות שגם מעין חיים וגם גפן היו מתים מעייפות, לקח לנו שעה רק לגרום להם להבין שהלילה הם ישנים על מזרונים באוהל. גפן, שבדרך כלל נרדמת תוך חמש דקות, לא רצתה לישון גם אחרי חצי שעה, לא משנה מה עשינו וכמה היינו סבלניים, היא לא רצתה לישון. אחרי שעה של שירי ערש וסבלנות בלתי נגמרת, הילדה סוף סוף התחילה לעצום עיניים. בזמן שאני מבין שהנה הבלתי יאמן קרה והילדה נרדמת, מופיע לו על תקרת האוהל עכביש ענקי בגודל שאני לא רגיל לראות. כדי שהילדים ואנחנו נוכל לישון בשקט, הייתי צריך לנסות להוציא אותו, ובשביל זה הייתי צריך להעיר את הילדה הרדומה. בתסכול רב נתתי את גפן לאמא שלה בזמן שאני ניסיתי להוציא את הפלא הזה בעדינות, דבר שלקח לי כמה דקות. אחרי שהצלחתי להוציא אותו ראיתי כמה הוא יפה והתארגנתי לצלם אותו, שלפחות תהיה מזכרת מהחיה הנפלאה הזו. החלפתי לעדשה שתתאים וכיוונתי תאורה, אבל איך שאני בא ללחוץ על הכפתור, הבן המתוק והסקרן שלי החליט שגם הוא רוצה לראות מקרוב את העכביש. אתם בטח משערים שהוא לא היה עדין במיוחד, והעבכיש המבוהל ממילא ברח לו אל תוך הלילה מבלי להיראות שוב לעולם. אני נשארתי בלי תמונה ואשתי נשארה עם ילדה ערנית שלקח עוד שעה עד שהיא נרדמה בחזרה.

כל הזמן הזה הסיר עדיין במדורה מתבשל על אש קטנה והיה נראה שייקח לאש נצח לבשל את מה שבסיר. כשהאוכל היה סוף סוף מוכן, התיישבנו לאכול, פעולה שהפכה לאתגר של ממש בהתחשב ברוחות הפסיכיות שהעיפו לנו את הצלחות מהשולחן המאולתר שבנינו לנו. באחת הפעמים עפה לנו צלחת. והילד, שכנראה נקשר אל חתיכת הפלסטיק החד פעמית. נלחץ כל כך, עד שהוא רץ אחריה בכל המתחם באטרף. הוא אומנם הצליח לתפוס את הצלחת בסוף, אבל כשהוא רץ בשמחה להביא את הצלחת לצידנית (שהייתה באותו רגע שולחן), הוא מעד על אחת האבנים של המדורה ונפל ישר אל הפחמים שבנס כבר היו קרים. אני מרוב בהלה שלא אופיינית לי, גרמתי לילד לבכות בלי סיבה ולקח לי זמן להבין שהוא יצא בקושי עם שריטה בסנטר.

אחרי לילה רצוף סיפורים וגלי חום לא הגיוניים, התעוררנו בבוקר ורצנו להספיק את הזריחה באחד החופים של ים המלח. הספקנו להגיע בול בזמן, והשמש התחילה לבצבץ מעבר ההרים. בהחלטה קצת חסרת אחריות החלטתי שכדאי שמעין יכנס למים של ים המלח, אני אתן לכם להבין לבד מה קרה לו בהמשך.

הטיול נגמר והתחלנו בדרך חזרה הביתה. עצרנו בחניון של עין גדי כדי שנוכל לאכול ארוחת בוקר נורמלית, זה לפחות מה שאשתי חשבה. אני האמת בניתי על זה שנראה שם את עדר היעלים הקבוע, רק מה הבעיה?! היעלים לא זרמו עם התוכנית וודפקו נפקדות ואני התבאסתי נורא. המשכנו בדרכנו בהבנה שיעלים כבר לא נראה, הבנה שהתבררה כשגויה. באורח נס הופיע לו עדר יעלים ענק בצידי הדרך, ואני כאדם שידוע כנהג שקול, דפקתי חרקה בצידי הכביש רק כדי להתבונן בהם ממשיכים להם אל עבר ההרים. חזרנו הביתה ביום שישי גמורים מעייפות, התארגנו ונסענו להורים של אשתי לשבת. אולי זה נשמע לכם שסבלתי מכל רגע בטיול הזה, אבל תכלס זה היה אחד הטיולים היותר מהנים שהיו לי בחיים. כמובן שמי שמכיר אותי יודע שבשבילי טיולים הם רק תירוץ בשביל שאוכל לצלם